החלטה בתיק רע"א 9477/10

1.            לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (בהרכב: כב' סגן הנשיא, השופט צ' סגל, וכב' השופטים: מ' דרורי ו-מ' יועד הכהן) מתאריך 04.11.2010 ב-ע"א 3356/09, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רון) מתאריך 28.04.2009 ב-ת"א 12268/06.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות ותיאור ההליכים הקודמים

2.            בשנת 2006 הגישה המבקשת כתב תביעה בסדר דין מקוצר, ובגדרו עתרה לסעד של סילוק יד ו/או פינוי של המשיב מנכס הנמצא ברח' יואל סלומון 16 בירושלים (להלן: הנכס). על פי כתב התביעה הנ"ל, "בשבועיים האחרונים התברר לתובעת [המבקשת כאן - ח"מ] כי הנתבע [המשיב כאן - ח"מ] הינו פולש ו/או מסיג גבול... במקרקעין, אשר כפי הנראה הנתבע פלש אליהם ו/או תפס בהם חזקה בדרך לא מקובלת".

בתגובה לכתב התביעה הנ"ל, הגיש המשיב בקשת רשות להתגונן ובקשה למחיקת כותרת, וטען כי הוא שוכר את הנכס ברציפות החל משנת 1975, וכי הוא מחזיק בו כדין. בתאריך 19.04.2007 החליט בית משפט השלום הנכבד לקבל את בקשת המשיב, והורה למבקשת להגיש כתב תביעה מתוקן.

נוכח ההחלטה הנ"ל, הגישה המבקשת כתב תביעה מתוקן, בסדר דין "רגיל", ובו טענה כי החל משנת 1993 חדל המשיב מלשלם לה את דמי השכירות, וכי החל ממועד זה המשיב משכיר את הנכס בשכירות משנה, ללא ידיעת המבקשת. גם בגדרי כתב התביעה המתוקן עתרה המבקשת רק לסעד של פינוי ו/או סילוק יד.

3.            בתאריך 28.04.2009 פסק בית משפט השלום הנכבד כי מניתוח מכלול הראיות עולה כי בין המבקשת לבין המשיב נכרת חוזה שכירות שהוא בבחינת: "תערובת של שכירות מוגנת ושכירות רגילה, וכתב התביעה אינו משקף כראוי את הדברים". עוד קבע בית משפט השלום כי: "טול את כתב התביעה, הפוך בו והפוך בו... ובדל של טענה לפיה המדובר, בכלל, בשכירות מוגנת, לא תמצא בו".

נוכח דברים אלה, קבע בית משפט השלום כדלקמן:

"די היה באמור לעיל כדי להצדיק את דחיית התובענה. מצפה בית המשפט מתובע להניח על שולחנו כתב תביעה שישקף נכונה את מצב הדברים, ואין הדעת נותנת שיגלה בית המשפט רק בעיצומו של הליך שטוען התובע לפינוי דייר מוגן, שעה שאין לכך ביטוי הולם בכתב התביעה".

          בסיום פסק דינו, הבהיר בית משפט השלום הנכבד כי הוא נמנע מכל הכרעה ביחס לשאלה האם המשיב אכן חייב דמי שכירות למבקשת, ובהתאם קבע כי פסק דינו איננו בבחינת מעשה בית דין, אשר חוסם את המבקשת מלהגיש תובענה כספית כנגד המשיב בסוגיה זו.

          נוכח כל האמור, דחה בית משפט השלום את תביעת המבקשת, וחייב אותה בהוצאות בסך של 10,000 ש"ח.

1.            על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד.

בית המשפט המחוזי הנכבד התמקד תחילה בכתב התביעה "המקורי", אשר הוגש כזכור בסדר דין מקוצר, ובו הציגה המבקשת את המשיב כ-"פולש". בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי מאחר שהמבקשת בחרה להציג את העובדות בפני בית משפט השלום בדרך זו, הרי שדי היה למשיב שיציג "בסיס משפטי להימצאותו בנכס" - והמשיב עמד בכך. בהמשך, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי גם כתב התביעה המתוקן איננו משקף את המצב לאשורו, שכן גם בגדרו הציגה את המשיב כשוכר "רגיל", אשר שנים ארוכות איננו משלם, לכאורה, דמי שכירות ראויים, ולא כדייר מוגן.

          מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד היתה לפיכך כדלקמן:

"הדרך הדיונית היחידה שהיתה פתוחה לפני המערערת [המבקשת כאן - ח"מ], לאחר שהבינה כי שגתה בכך שהציגה את המשיב כפולש וכמסיג גבול, ולא כדייר מוגן שהפר את חוזה השכירות שביניהם, היא הליכה בנתיב הבא: בקשה לתיקון כתב התביעה; היענות בית המשפט לבקשה זו; הגשת כתב תביעה מתוקן, שבו מפורטות העילות החדשות; הגשת כתב תביעה מתוקן, שבו מפורטות טענות ההגנה של המשיב".

          בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי המבקשת לא הלכה ב-"דרך המלך" האמורה, ורק במהלך הדיון ניסתה לשוות לתביעתה נופך של תביעת פינוי לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), אך מאחר שהדבר לא בא לידי ביטוי בכתב הטענות - לא היה מקום לדון בתביעת פינוי שכזו. בית המשפט המחוזי הנכבד הוסיף והדגיש כי אין בכך כדי לחסום את דרכה של המבקשת לתבוע סעדים כספיים, בגין אי-תשלום לכאורה של דמי שכירות להם היא זכאית, ואף מצא כי המבקשת הגישה, במקביל להגשת הערעור, תובענה מתאימה לבית משפט השלום, אשר חרף הגשתה היא עמדה גם על הכרעה בערעור, מושא תביעתה הראשונה (ת"א 4316-10-10; התובענה עודנה תלויה ועומדת - ח"מ).

          נוכח מסקנותיו אלה, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעור המבקשת, וחייבה בהוצאות בסך של 15,000 ש"ח.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.